החלטה בתיק ת"ט 21048-08-11

בפניי בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ וצו עיקול זמני, שניתנו בטרם מתן אזהרה, בגדרי תיק הוצל"פ מס' 02-41641-11-2.

עניינו של תיק ההוצל"פ הינו צ'ק בסך 500,000 ש"ח, לז.פ. 15/7/11, שמשכה המבקשת לפקודת המשיב, וחולל בנימוק "אין כיסוי מספיק".

המבקשת הגישה התנגדות לביצוע שטר ובקשות לביטול הסעדים הזמניים. כסעד ביניים בוטל ביום 14/8/11 העיקול על חשבון הבנק של המבקשת בבנק לאומי, שהתברר שיש בו יתרה שלילית. נשאר העיקול על כספי פקדון בסך 121,449 ש"ח, אשר הינו כנראה משועבד לבנק.

ביום 11/9/11 התקיים לפניי דיון משולב בבקשות דלעיל, הצדדים הגישו סיכומים בעניין הסעדים הזמניים, והוסכם כי החלטה בעניין ההתנגדות לביצוע שטר לגופה תינתן במועד מאוחר יותר.

דיון בבקשה לביטול הליכים, שננקטו בטרם מתן אזהרה, זהה לדיון בבקשה לביטול עיקול או עיכוב יציאה מן הארץ זמני, ועל בית המשפט לבחון האם הוכחו שלושה יסודות מצטברים כדלהלן:

א.         ראיות לכאורה לזכות התביעה

על מבקש העיקול להראות כי יש בידיו ראיות מהימנות לכאורה לזכות התביעה. המשיב עמד בנטל מעבר לצורך. לזכות המשיב עומד, ראשית, הצ'ק נשוא התביעה, בנסוף ישנן התחייבויות חוזרות ונישנות של המבקשת בכתב ובעל-פה, שצורפו לכתב התביעה ולתגובה. לבקשה לביטול הליכים אף צירפה המבקשת עצמה הודעה בדבר הסכם פשרה, עליו חתמה ביום 8/8/11 בפני ב"כ המשיב, ואשר באת כוחה כתבה עליו בכתב יד באותו יום כי "בהמשך לשיחתנו הטלפונית ניתנת בזאת הודעת ביטול של ההסכם". בתגובת המשיב לבקשות לביטול ההליכים הזמניים צורפו גם תדפיסים של עשרות הודעות טקסט, שנשלחו בין המשיב למבקשת וההיפך מחודש מרץ השנה ועד חודש אוגוסט, ומהן עולה הודאה ברורה בחובתה של המבקשת לשלם למשיב את סכום החוב, ואף למעלה מכך.

למבקשת הזכות להטיל ספק בזכות התביעה, וזאת עשתה בטענה בעל פה לפיה את כל הנ"ל: מסירת הצ'קים, כתיבת האישורים בכתב וכתיבת המסרונים, עשתה בהנחיית המשיב למראית עין, על מנת שיוכל להציג לאחרים מצג כאילו היא חייבת לו כספים ועקב איומים מצידו. גם ביחס להסכם הפשרה מיום 8/8/11, טענה המבקשת כי חתמה עליו בהטעייה של המשיב ובאת כוחו, בהאמינה כי היא חותמת על מסמך על מנת לקבל ביטול לעיקול, שהוטל על חשבון הבנק שלה.

לאחר ששמעתי את עדוטת הצדדים בחקירה הנגדית, עיינתי בקפידה בבקשות, בתגובות, בנספחיהן ובסיכומים, אני קובעת כי גרסת המבקשת אינה הגיונית ואילו גרסת המשיב נתמכת בראיות מהימנות, הנפרשות לאורך זמן. לא זאת אף זאת, המבקשת הודתה כי בעבר קיבלה מהמשיב הלוואה בסך 20,000 ש"ח, ובכך חיזקה את האפשרות שהוא נתן לה הלוואות, המבקשת טענה כי את ההלוואה הראשונה קיבלה במזומן בחנות והחזירה במזומן ( פרוטוקול, עמ' 13, שורה 14). גם ניסוח המסרונים הרבים, מגלה פירוט נסיבות אישיות, רפואיות ומשפחתיות, שקשה להאמין שהמשיב היה מנחה את המבקשת לכתוב את כולן. בשלב זה אני קובעת שאני מעדיפה את גירסת המשיב, הנתמכת במסמכים בכתב ובתדפיסי מסרונים, אותם אישרה המבקשת שכתבה, על גירסת המבקשת, שאין לה כל תימוכין, שהיא אינה הגיונית, ושהועלתה לאחר שנים וחודשים של הודאות חוזרות ונישנות בחוב. גם הטענה לאיומים הופרכה ע"י המבקשת אשר בתחילה אמרה בדיון: "אני אויימתי והוא הגיע אליי עם אקדח" ( פרוטוקול, עמ' 14, שורות 10-11), ולאחר מכן הודתה כי "הוא לא הגיע אליי הביתה עם אקדח לאיים עליי אלא אמר לי שיש בחניה אנשים שהוא מונע מהם להגיע אלי" ( שם, שורות 13-14). תלונה למשטרה הגישה המבקשת רק בחודש אוגוסט 2011, לאחר שפנתה לקבלת ייצוג, ולא בשום שלב קודם של מערכת היחסים. התמונה העולה היא דווקא של המבקשת, שכאשר הבינה כי כלו כל הקיצים והמשיב אינו מוכן להסכין עוד עם הדחיות, העלתה לראשונה טענות שלא הועלו קודם בכל דרך, ולו בתלונה למשטרה.

ב.         ראיות להכבדה

באשר לבקשה לביטול צו עיכוב יציאה, אני קובעת כבר עתה כי המשיב לא עמד על טענתו כי יש חשש סביר כי המבקשת עומדת לעזוב את הארץ לצמיתות או לחתקופה ממושכת, וכך להכביד על ניהול ההליך או על ביצוע פסק הדין, והודה במפורש כי למעט פעמיים, בהן כתבה לו במסרונים כי היא בחו"ל, אין לו כל ידיעה על כוונה כזו ( פרוטוקול, עמ' 10, שורות 10-21).

ביחס לבקשה לביטול עיקולים, הובאו די ראיות מהימנות לחשש להכבדה, אם לא יושארו העיקולים על כנם.

ראשית, סכום החוב, עליו כאמור יש ראיות בכתב מהווה כשלעצמו עילה להכבדה. שנית, התנהגותה של מהבקשת, העולה מהמסרונים ומגירסתה התמוהה, מקימים חשש כי היא אינה מתכוונת לפרוע את החוב, כי במשך לפחות חמישה חודשים משכה את המבקש ב"לך ושוב", הבטיחה לו פעם אחר פעם כי התשלום קרב, כי תקבל צו ירושה, כי תקבל כסף מהדירה, כי תסור לחנות עם כסף, ועוד. קריאת המסרונים ברצף מציגה תמונת מצב של מבקשת המנסה ומצליחה להתחמק מהשבת החוב, בו היא מודה, פעם אחר פעם בתירוצים שונים. שלישית, העובדה, שאינה שנוייה במחלוקת, לפיה באחרונה מכרה המבקשת נכס מקרקעין יקר, בית גדול שהיה לה ולבעלה, הדירה XXX בחיפה, ועברה לגור בבית משותף עם שכנים ( פרוטוקול, עמ' 14, שורות 21-28) מעידה על חשש לשינוי המצב הקיים והעברת נכסים. בדיון אמנם הצהירה המבקשת כי היא במצב כלכלי לא רע, אך באותה נשימה פירטה כי בעקבות פטירת בעלה ומאבק הירושה, שנמשך חמש שנים וחצי, שילמה לבניו של המנוח במשך חצי שנה ואחר כך מה שחוייבה ע"י בית המשפט, שילמה לביתו של בעלה המנוח 200,000 ש"ח, עוד ציינה כי שילמה לעו"ד זיו גרובר שכ"ט עו"ד בצ'קים ובהעברה בנקאית ( פרוטוקול, עמ' 13, שורה 24 עד עמ' 14, שורה 10) אסמכתאות אמנם לא הוצגו, אך התמונה הכללית המתקבלת, של מכירת הדירה ומעבר לדירה בשכירות, ועוד כל התשלומים שנאלצה המבקשת לשלם לילדי בעלה המנוח ולעו"ד גרובר, מהווים הודאה מפיה כי רכושה פחת באופן משמעותי. על כן אני קובעת כי הוצגו ראיות מהימנות, נתמכות בדברי המבקשת עצמה, לפיהן אם לא יישארו עיקולים, לא יהיה למשיב מאין לגבות את חובו או חלקו, אם יינתן לטובתו פסק דין בסופו של יום.

ג.          מידתיות, איזון נזקים ותום לב 

כפי שהבנתי, העיקולים בטרם מתן אזהרה הוטלו על נכסי המבקשת בבנק לאומי ובבנק הפועלים. כאמור ביום 14/8/11 ביטלתי את העיקול בבנק לאומי על חשבון עו"ש. לא נמסרו פרטים אודות העיקולים בבנק הפועלים. תשובת המחזיק, בנק לאומי, מיום 10/8/11 ציינה כי העיקול על פקדון בשווי 83,000 ש"ח נרשם עיקול בכפוף לזכויות הבנק וכי התחייבויות המבקשת לבנק עולות על המעוקלים ( נספח ו' לתגובת המשיב מיום 7/9/11). ובמסמכים שהגישה המבקשת ( בקשה מס' 5 מיום 1/9/11) התברר דווקא כי ישנו פקדון בסך 121,000 ש"ח, אשר גם משועבד בגין חובות גבוהים משוויו. המבקשת בתצהירה עתרה רק לביטול העיקול בבנק לאומי, ובהתחשב בעובדה שהעיקול כנראה לא חל על כספים חופשיים משיעבוד, אין מדובר בבטוחה שעומדת לטובת המשיב. לא נמסרו פרטים בגין העיקול בבנק הפועלים, ולכן אין ביכולתי לקבוע אם הצו מידתי, אם לאו, ואפשר גם כי אין למבקשת כל זכויות בבנק הפועלים.

בנסיבות אלו, אני מקבלת את בקשת המשיב (בתגובתו) להטיל עיקול על זכויותיה של המבקשת בדירה ברח' סטרומה בחיפה, הרשומה בלשכת רישום המקרקעין בחיפה בגוש 10906 חלקה 238 תת חלקה 14. לפי הנסח שצורף המדובר בדירה בת 42 מ"ר, הממושכנת לבנק מזרחי טפחות בגין הלוואה בסך 215,000 ש"ח (אף כי הזכויות בדירה כמו גם המשכנתא נרשמו בשנת 2007, וניתן להאמין כי סכום ההלוואה פחת, אך לא נמסרו נתונים בעניין). ממילא אם הדירה ממושכנת, לא תוכל להימכר ללא הסכמת הבנק הממשכן, אך אם יתרת החוב לבנק הממשכן נמוכה משווי הנכס, והמבקשת אינה מתגוררת בנכס, יש להבטיח כי המצב יישאר כפי שהוא, ולא יבוצעו דיספוזיציות, כפי שארע רק לאחרונה עם מכירת הדירה ברח' הנשיא.

איזון הנזקים פועל לטובת המשיב, באשר המבקשת לא הצליחה להראות מה הנזק שנגרם לה מעיקול נכסים המשועבדים לאחרים ממילא, ואילו המשיב הוכיח כי אם לא יישארו העיקולים, קיים חשש סביר לגרימת נזק בלתי הפיך לסיכוייו להיפרע את סכום פסק הדין או חלקו, בהתחשב באופן התנהלות המבקשת עד כה. עם ביטול העיקול על חשבון העו"ש, יכולה המבקשת להמשיך ולפעול בחשבונה, בכפוף להסכמים שלה עם בנק לאומי, והשעבוד לבנק לאומי אינו נפגע מהעיקול בתיק ההוצל"פ.

בעניין תום הלב של מי מהצדדים, בשלב זה נראה כי יש הוכחות דווקא לכך שהמבקשת פעלה שלא בתום לב, עת הבטיחה למשיב שוב ושוב כי תפרע את ההלוואה מכספי מכירת הדירה ברח' הנשיא, ובסופו של דבר מכרה את הדירה ושילמה לכולם חוץ מאשר למשיב. המבקשת, שמגדירה את עצמה במצב כלכלי לא רע, אינה מציגה כל נכס חופשי מעיקול, למעט דירה קטנה בת 42 מ"ר, המשועבדת לבנק למשכנתאות, ובבנק אחר כל חסכונותיה משועבדים. נכסים נוספים לא הוצגו.

הסיכום הינו כי לאור הראיות לכאורה שבפניי בשלב זה, אני מבטלת את צו עיכוב היציאה מן הארץ, משאירה את העיקולים בבנק לאומי (למעט חשבון עו"ש, שבוטל) ובבנק הפועלים, ומטילה עיקול זמני על זכויות המבקשת בדירה הרשומה בלשכת רישום המקרקעין בחיפה בגוש 10906 חלקה 238 תת חלקה 14, עד לסך 500,000 ש"ח.